מהי הצבת גבולות? מדוע גבולות חשובים? מה הנזק שעלול להיגרם בהעדרם? האם עונש וגבולות חד הם? האם ראוי לאיים בעונש? האם הצבת גבולות תגרום לילד להרגיש מובס, לא מובן, נעלב? האם הגבולות ישברו את רוחו? האם יפגעו בו? היש פיתרון קסם?
המאמר הבא יעסוק בכל השאלות הללו.
מהי הצבת גבולות?
הצבת גבולות אינה סתם תגובה טכנית, אלא תוצר של הבנה ייחודית של צורכי הילד. קשה להורים להציב גבולות, ולכן חשוב שיבינו מה עובר על ילדם במהלך הצבת הגבולות. חשוב שיהיו מודעים למשמעות הגבולות עבור הילד וגם לעוצמת הנזקים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מהחסך בהצבתם.
ע"פ אריקסון הצבת גבולות הינה בעלת חשיבות עליונה עבור הילד! בהעדרם, טען, הילד חש חזק מהוריו ולמרות הריגוש העצום שיש בתחושה זו, היא תובעת ממנו מחיר כבד, שהרי בעומק ליבו הוא יודע שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות לבדו.
אריקסון סבר כי חולשתו של ההורה מערערת את תחושת הביטחון של הילד, חושפת אותו לסכנת התדרדרות ולכן על ההורה לנקוט באמצעים שונים על מנת להחזיר לידיו את השליטה.
הילד מרגיש "אם אני, הקטן, הצלחתי להכריע את הורי, כל אחד יכול" וחש בודד מול העולם המורכב והקשה הניצב מולו.
מדוע כל כך קשה לנו להציב גבולות?
הצבת גבולות מעוררת חששות והתלבטויות. ברור לנו, כהורים וכמחנכים, שהצבת הגבול לא תתקבל על ידי הילד בתשואות שמחה, אלא להיפך, בהתנגדות, ברוגז, בעלבון ואפילו בבכי. מכיוון שילדינו הוא הדבר היקר לנו מכל איננו יכולים שלא להזדהות עם כאבו ועם תסכולו. הצבת הגבולות קשה לנו מאד משום שאינה החוויה שחלמנו עליה בקשר עם הילד. בעוד הרגעים בהם אנו מטפלים בילד, משחקים עימו, מנחמים אותו ומתפעלים ממנו, מתאפיינים בחוויה של שיתוף, קירבה, קבלה והערכה, הרי רגע הצבת הגבול הוא רגע של ריחוק והגבלה. במעמד זה הילד חש שההורה אינו מבין אותו ואינו אמפתי כלפיו. ההורה שרגיש לילדו מוצף ברגשות אשם, גם כאשר הוא מאמין בכל ליבו שתפקידו הוא לחנך ולהציב גבולות לילדו.
מדוע זקוק הילד לגבולות?
ילדים שלו חוו הצבת גבולות בבית מתקשים להתמודד עם מסגרות ומגיבים לכל תסכול, ולו הקטן ביותר, בעוצמה רגשית גבוהה במיוחד.
כל אימת שההורה מציב גבול לביטויי הכעס של ילדו ואינו מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, הוא מלמד אותו לשאת תסכול ולהכיל אכזבה.
כל פעם שההורה כופה על ילדו להמתין לתורו, להתאפק, לשתף פעולה ולא לתקוף – הוא מלמד אותו להכיל תוקפנות ומשפר את המיומנויות החברתיות שלו.
ילד שהוצבו לו גבולות בבית יגיע לגן ולבית הספר כשהוא בשל להתמודדות עם רגשות שונים ויוכל להשתלב בהם בהצלחה, להתחבב על סביבתו ולהרגיש רצוי ואהוב.
ולהפך – כאשר הגבולות בבית אינם ברורים, יגלה הילד קושי בהסתגלות למסגרת ויחוש דחוי ולא אהוב.
מחקרים שנערכו הראו כי הורים סמכותיים שהציבו גבולות לילדיהם לצד היותם חמים וקרובים אליהם, גידלו ילדים שהצטיינו ביכולתם לשתף פעולה עם בני גילם, השתלבו יפה במסגרות חברתיות וגילו שמחת חיים.
כל מסגרת חברתית, או תעסוקתית, מפגישה אותנו עם תסכולים, ולכן אין זה מפתיע לגלות כי בעיות התנהגות בבית הספר מנבאות בעיות בתחום התעסוקתי ובתחום הקשרים הבינאישיים הקרובים.
השכל הישר מלמד אותנו, כי ילד שגדל בתוך בועה המאפשרת לו אך ורק חוויות של נועם, רוך ואהבה, לא יצליח להתמודד עם תסכולים שהמציאות עתידה לזמן לו במשך חייו. לעומתו ילד שטועם את טעמם של הגבולות והתסכול ומתמודד עם האכזבה והכעס שהם מעוררים בו, יצליח בבגרותו לעבור את הקשיים והמשברים ביתר קלות.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, הצבת גבולות אינה מודדת את עולמו הפנימי של הילד ואינה מגבילה את התפתחותו הרוחנית. נהפוך הוא! הצבת הגבולות, שמהווה את תמצית הציפיות ההוריות והערכים ההוריים, תורמת להעשרת העולם הפנימי בתקווה וציפיות, קונפליקטים ופנטזיות.
כיצד הילד רואה אותנו במצבים בהם אנו מנסים להציב לו גבולות אך נכנעים?
אב הרואה את ילדו מכה ובתגובה מחבק אותו ושואל "מה קרה? מדוע אתה כועס? מי הרגיז אותך?…", אם הסופגת מכות מילדה הצעיר, בקול רך היא אומרת "אתה כועס? זה לא נעים לי!"…
פעמים רבות, תגובות אמפתיות, מבינות וסלחניות מתפרשות על ידי הילד כמתן לגיטימציה להתנהגותו החריגה והמזיקה, גם אם לא זאת הייתה כוונת המבוגרים.
המבוגרים אמנם שואפים להעביר מסר חיובי לילד, אלא שהוא מפרש אותו אחרת.
שכיחה התופעה של הורים המדברים עם ילדיהם האלימים ומסבירים להם באריכות שלא זו הדרך, והילדים בשלהם, ממשיכים לתקוף ולהכות.
כאשר הורה מחבק את ילדו שזה עתה היכה נמרצות את אחיו, ושואל אותו ברכות "מה הוא עשה לך שהתפרצת כך?" אין ספק בכנות הניסיון של ההורה להבין את הילד ולסייע לו להכיר את המניעים הרגשיים להתנהגותו. אבל איך ירגיש אחיו של אותו ילד, או ילדים אחרים בסביבתו, נוכח תגובתו הרכה של המבוגר? אם אלימות וזלזול זוכים לתגובה אמפתית ורכה- למה יתאמצו ילדים לרסן את דחפיהם?
לעומת זאת, הורה שמציב את הגבול באופן חד משמעי ומעניש את ילדו המכה, מעביר לו מסר ברור וחד, שיש להפסיק את האלימות מיד, אין סובלנות לאלימות!
הכמיהה של הילד היא לגבולות ולקוד של התנהגות שידריך אותו בנסיבות חברתיות! הוא זקוק להורה כמקור לגבולות ולארגון, וצורך זה אינו נופל מהצורך לקבלה ואמפתיה.
מדובר בצורך קיומי!
מחקרים מראים שהימנעותם של הורים מהצבת גבולות נחווית על ידי הילדים כהזנחה וחוסר אכפתיות וכן מעבירה לילד מסר, שהדמות ההורית חלשה מכדי להתמודד איתו, והילד חש שאינו יכול להישען עליה. שלוותו מתערערת והוא מתקשה להפנות את האנרגיה שלו לעשייה בונה. אכן, אם ניתן את דעתנו למידת אי הוודאות שהילד הקטן חווה בעמידתו בפני העולם, נבין שהצבת גבולות ותגובות שיפוטיות של הורים (לטוב ולרע), הם מעין "מפה" שמסייעת לילד בבחירת סגנון ההתנהגות שלו ושיפוטו את הסביבה. בהמשך חייו הוא יוכל למרוד בהתוויות של ה"מפה", אך עצם קיומה מעניק לו תחושה של בסיס יציב ובטוח.
ילד שגדל ללא גבולות הופך במהרה למתוסכל
הילד פורק את זעמו על הסביבה. הוא מכה, מקלל, מפריע והורס. כאשר נמנעים מלרסן אותו בגלל רגשות רחמים ובגלל החשש שמה ידחיק או ישבר, מזיקים לו!
לאחר שמטען הזעם מתרוקן ומקהה את כאב התסכול, הילד אמנם מרגיש הקלה לרגע, אך עד מהרה מתפתחים בו גם רגשות אחרים, מורכבים יותר. הוא חש שהוא רע ומתעורר בו חשש מנקמה ומאבדן האהבה של האנשים שבהם פגע. הגרוע מכל, אהבתו העצמית נפגעת, הוא מפתח חרדה שהולכת ומתעצמת יחד עם רגשות אשמה.
פרויד העריך כי אדם הפוגע בזולתו מפתח חשש שהאחר יפגע בו ואכן, לעיתים קרובות נראה כי החרדה והתוקפנות חד הם.
כוח העונש
כאשר יש עונש בצד האשמה, החשבון נסגר. כאשר הילד אינו נענש על מעשיו, שכן מבינים אותו ומקבלים אותו, רגשי האשם והציפייה לעונש עלולים לקנן בתוכו לאורך קבע. מכיוון שלא הענישו אותו מימיו, הילד אינו יכול לדלות מזכרונו דוגמאות מציאותיות של עונש ואינו יכול לומר לעצמו "יקחו לי את הצעצוע". בהיעדר זיכרון של עונש הילד יכול רק לפנטז עליו, והלא ידוע מפחיד הרבה יותר מהמציאות הידועה.
מה כוחו של העונש? מדוע הוא כה יעיל בשינוי ההתנהגות של הילד?
בשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד הוא זקוק לאמצעי קונקרטי ומוחשי משום שמכלול חוויותיו מתבסס במידה רבה על עשייה, מגע וניסיון שנקלטים בחושיו.
אין להעלות על הדעת שהילד יחווה את סביבתו כדואגת ואוהבת בלא שיגעו בו, יחבקוהו או יאכילו אותו. כך גם אין לצפות שיחווה את הגבולות בהיעדר אלמנטים גשמיים ומוחשיים כמו נימת הטון הגבוה המשמשת כח מאזן מול הדחפים העזים שלו.
לסיכום
ילדים זקוקים לגבולות. אין מדובר כאן בחינוך קר, נוקשה ואכזרי, אין סתירה בין הורות חמה ואוהבת לבין הצבת גבולות.
האם שמנענעת את תינוקה הקט בזרועותיה כדי להרגיעו, היא אותה אם שמענישה אותו כאשר מכה את אחיו. האב שנושא את בנו בזרועותיו בלילות של כאבי אזניים, הוא אותו אב שגוער ומעניש את ילדו כאשר הוא מקלל או מסרב להתרחץ באמבט.
הורות משמעה לאהוב את הילד, לקחת אחריות על חייו ושלומו, להאכיל, להלביש, לעודד, לנחם, לעמול למענו ללא לאות ולהביאו לבגרות. הורות משמעה גם לחנך, להגביל, לעצור, לחייב.
זה לא או / או – זה גם וגם