ילדים נולדים עם צורך לגעת בחומרים המזכירים את ההפרשות הטבעיות שלהם (נזלת, פיפי, צואה). בדרך כלל המבוגרים מזדעזעים למראה תינוק שהצליח להגיע למה שיש לו בתוך הטיטול והחליט לקחת את זה רחוק ולמרוח להנאתו…
אז מה עושים עם הצורך הכל כך "לא הגייני" הזה?
מנתבים את הצורך לאפיקים המותרים בחברה (סובלימציה) ונותנים לילד חומרים המזכירים את הדבר האמיתי, אך אינם מסכנים את בריאותו.
בנוסף, ילדים שמרבים להכות את חבריהם, לנשוך או סתם "לא רגועים" הם ילדים שזקוקים למגע בחומרים כדרך להירגע ולשחרר את התוקפנות הטבעית שבתוכם.
כמפקחת בגני ילדים, לא פעם נתקלתי בגננות שאמרו לי "הילד הזה כל הזמן מרביץ / נושך ומציק לחבריו". חלק מהצעותי לאותן גננות הייתה לתת לו לעבוד בחומרים הבאים עד שהן מרגישות שהוא נרגע.
בוץ, מים, צבעי ידיים, צבעי גואש, חימר (או בשמו המקצועי "חומר") פלסטלינה, בצק וקצף. כל אלה הם חומרים שכדאי לתת לילד לחוש אותם ולעשות עליהם מניפולציה (שינוי תצורה). בנוסף כדאי לעודד את הילד לעשות לחומר את כל מה שאסור לעשות לחברים כמו: ללוש, לצבוט, למעוך, להרביץ לו, לחורר. מה תקבלו לאחר פעילות זו? הרבה ליכלוך וילד רגוע יותר.
בהצלחה.