גיל שנתיים (לפעמים מוקדם יותר) הוא גיל מבלבל עבור הפעוט ועבור הוריו. בגיל זה מרגיש הפעוט כי הוא כבר גדול, תחושת העצמאות והאוטונומיה שלו מתרחבת, הוא מפתח אישיות נפרדת מהוריו, רמת התקשורת שלו עולה והוא מסוגל ליצור אינטראקציה חברתית מורכבת יותר עם המבוגרים המשמעותיים לו ועם ילדים בסביבתו. דווקא אז, כשנדמה לנו שהילד שלנו מבין יותר מבעבר ומתנהג כבוגר, חלה תפנית חדה והילד מתחיל להתנהג שונה – נתקף בהתקפי זעם, זורק עצמו על הרצפה כאשר אינו מקבל את רצונו, צועק ובוכה בקולי קולות, מגיב בתוקפנות כלפי הוריו וכלפי חבריו, מרבה להפעיל מניפולציות על סביבתו.
מצב רוחו משתנה במהרה מקצה לקצה והוא מתעקש לעשות דברים רבים לבד, גם אם זה לא מתאים לרמת היכולות שלו. בו בעת אתם וודאי תוהים מדוע הילד שלכם משתנה למול עיניכם והופך למרדן ומדוע לא עובר יום מבלי מאבקי כח עימו?
הקונפליקט אינו נמצא רק אצלכם, אלא גם אצל ילדכם!
אריקסון קרא לשלב זה "שלב העצמאות" (הגיל בו הילד לומד לעשות המון דברים בצורה עצמאית), פרויד קרא לו "השלב האנאלי" (הגיל בו הפעוט מתחיל לשלוט על סוגריו), מרגרט מאהלר קראה לו "שלב של התקרבות והתרחקות" (כאשר הפעוט מתרחק מאמו כדי להתנסות בחוויות חדשות אך עדיין בודק שהיא בסביבה כדי להגן עליו). ההתבגרות והבשלות שחווה הילד בגיל זה גורמת לו לרצות לעשות המון דברים בצורה עצמאית (לטפס, לרוץ, לגשת למקומות שאסור) ותוך כדי כך להתרחק מהוריו, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית. הפעוט עדיין נמצא בשלב בו קשה לו לדחות סיפוקים והוא דורש לקבל את רצונו בכל רגע נתון. הניגודיות בין יכולותיו ההולכות ומשתכללות ועם זאת היותו עדיין קטן ותלוי, יוצרת אצלו תסכול מאד גדול ותחושת מתח. יש הטוענים כי בילבול זה מזכיר את גיל ההתבגרות ואכן זהו סוג של גיל התבגרות ראשון.
כיצד הורים יכולים לעזור לילדם לעבור את משבר גיל שנתיים בביטחה?
- הציבו לילד גבולות ברורים ועקביים – אתם המורים שלו לחיים והוא סומך עליכם כדי שתנחו אותו בחייו ותובילו אותו.
- כשילדכם באמצע התקף זעם אל תרבו במילים, חכו שירגע ואז דברו איתו. מבוגרים רבים אינם מסוגלים להקשיב כאשר הם נמצאים בשעת כעס – כך גם ילדים. תנו לו להירגע שתי דקות ורק אז רדו לגובה עיניו, הסבירו לו במשפטים פשוטים וקצרים שלא עושים את המעשה הזה וספקו לו מיד אלטרנטיבה.
למשל: "אני רואה שהרבצת לאחיך. אצלנו בבית לא מרביצים. אם אתה רוצה את המשחק שבידיו עליך לבקש ממנו", "אסור לך לחטוף לחבר צעצוע. אתה יכול לבחור צעצוע אחר לשחק איתו, בוא ואעזור לך למצוא", "אני רואה שאתה מאד כועס ורוצה להרביץ, אבל אינך יכול להרביץ לילדים. אתה יכול להרביץ לכרית במקום" – התוקפנות היא טבעית. כדאי לאפשר לילד להוציא אותה על חפצים כמו כריות, שק חבטות וכד'.
המטרה היא לא למנוע מהילד להביע את רגשותיו, אלא ללמדו היכן הוא יכול לפרוק את כעסו והיכן לא. - צרו לילד הזדמנויות לפרוק את האנרגיות המצויות בתוכו: עיסוק בחומרים כגון בצק, בוץ, פלסטלינה, חימר, צבעים, דבק, ועוד. כל אלה גורמים לילד לנתב את תוקפנותו לאפיקים חיוביים המקובלים חברתית.
- להזכיר לילדכם כמה אתם אוהבים אותו ולהרבות בחיבוקים ובמילות עידוד כאשר הוא עושה משהו טוב.
- שקפו לו את רגשותיו – "אני רואה שאתה כועס", "זה לא נעים כשאומרים לך לא", "אתה עצוב כי לקחו לך" , "היית רוצה להישאר עוד בגינה?". רוב הילדים בגיל זה אינם מדברים על רגשותיהם. ברגע שתלמדו אותו לקרוא לרגש בשמו, כך יהיה לו קל יותר לזהות את רגשותיו ואף להסביר לכם מה הוא מרגיש בפעם הבאה.
זכרו, בכוחכם לעזור לילדכם, אתם הוריו והוא סומך עליכם שתנחו אותו בחייו. תפקידכם להיות שם עבורו ולהובילו ברגעים המבלבלים. ככל שתעשו זאת מוקדם יותר, כך הוא ילמד מהר יותר.
